המצב בו תושבי מדינת ישראל נמצאים כעת מציף את סוגית החרדות וההשפעות שלה על הזוגיות והמשפחה.
השאלה הגדולה היא איך מתמודדים עם החרדות הללו באופן מועיל ומצמיח.
ברצוני לשתף אתכם בסיפור.
לפני עשרים ואחד שנים בעיצומה של מלחמת המפרץ, היה קולו העמוק של נחמן שי דובר צה"ל דאז, בוקע בכל פעם שנשמעה האזעקה.
כך היה אומר נחמן שי " שתו מים".
שנים תהיתי מה הייתה הכוונה של האמירה "שתו מים"? מה בין שתית מים למיגון בפני סכנה של אב"כ.
לאחר כמה שנים הזדמנתי לכנס של אנשי טיפול וייעוץ. בכנס נפגשנו עם הפסיכולוג שהנחה את נחמן שי באותה המלחמה, פתאום התגלה לי הקשר בין שתית מים והתגוננות בפני טילי הסקאד.
הפסיכולוג אמר, הסכנה הגדולה באותה המלחמה מעבר לפגיעת הטילים הייתה תחושת חוסר האונים.
להתגונן בפני טילים, להיכנס לתוך חדר ממוגן ולשבת בחוסר מעש ולחכות, טומנת בחובה סכנה גדולה של תחושת חוסר אונים.
אין שליטה על מה שעתיד להתרחש.
המרחק בין תחושה זו לנטישת המערכה קצרה מאוד.
לכן באה הציווי "שתו מים!". זוהי פעולה יזומה, אקטיבית המחזירה את תחושת השליטה של האדם במציאות חיו.
הסבר זה לא רק שהניחה את דעתי לקשר בין שתית מים והתגוננות מפגיעת טילים, אלא לימדה אותי פרק חשוב בהתמודדות עם חרדה.
האדם חווה שתי תחושות דומות אך שונות בתכלית, התחושה האחת היא, תחושת פחד האחרת היא חרדה, הדמיון מובן אך ההבדל הוא עצום.
הפחד הוא תחושה חשובה, הוא מובילה את האדם לזהירות, לשיקול דעת, לתגובה יעילה אל מול סכנה.
לעומת זאת, החרדה היא תחושה משתקת. היא מובילה את האדם לא להתמודד, אלא לאבד תקווה ביכולת שלו לשלוט על חיו ולבסוף האדם מתייאש ובורח מהקושי.
מנין באה החרדה?
החרדה היא תגובה של האדם העומד בפני מצב של סכנה, מצב מפתיע ולא מוכר.
החרדה מגיעה כאשר אדם עומד אל מול מציאות שבה הוא חש שחסר שליטה.
במלחמת המפרץ לא האזרחים שלטו על הקפריזות של סדאם חוסיין, ההחלטה מתי ייפול טיל, היו תמיד בגדר הפתעה, היוזמה אף פעם לא הייתה בידינו - מצב כזה יכול להוביל לחרדה.
במצב של חרדה האדם מנסה ככל יכולתו להיאחז בכל מה שהוא מכיר כגורם חזק ויציב שיעזור לו.
ברמת הכלל, האזרחים תובעים מהשלטון בטחון גם אם הקושי לא תלוי בהם לחלוטין.
לדוגמה, במידה ומתרגש אסון טבע באופן מפתיע, רעידת אדמה, לא עלינו. האזרחים יתבעו מהשלטון פתרון ויבואו בטענות.
ברמת הפרט האדם יבוא בציפייה מודעת ולא מודעת לבן הזוג/הורה. בתביעה שיעזור ויוציא את האדם מתחושת חוסר האונים, מתחושת החרדה.
הרבה פעמים התביעה תיעשה באופן מאשים כאילו בן הזוג/ההורה הוא האשם, הוא הגורם האחראי למה שמתרחש.
התוצאה למהלך כזה הוא ההפך מהרצוי. במקום לקבל חיזוק, יש ערעור של המערכת הזוגית והמשפחתית, יש לפעמים ביטויים לכעסים והתנהגויות המחלישות את המערכת המשפחתית. ההפך ממה שבאמת נצרך במצב כזה - חיזוק העוגנים המשפחתיים.
ובכן, מה אפשר לעשות בכדי להעביר את החרדה מתחום החרדה והשיתוק לתחום הפחד וההתמודדות.
לפני העיסוק בהיבטים הפרקטיים חשוב לחזק נקודה יסודית ביותר.
זכור לי שבאחת מהמלחמות ילד שאביו היה בצבא קבע הגיע אלי עם חרדות באשר לסכנות אליהן נחשף אביו.
תהיתי, לספר לו שלא יקרה כלום הרי זה שקר. מצאתי שככל ששוחחתי עם הילד על החשיבות של מה שעושה אביו על הערך הגדול בכך שאביו כעת מגן על המון ילדים. הדברים הללו חיזקו מאוד את הילד. ולמעשה, נתנו ערך ומשמעות לקושי שהוא נתון בו. אפשרנו לילד למצוא עוגנים ולהתחזק על ידם.
בכל מצב משברי הדבר הראשון והחשוב הוא לברר את הערך בעצם ההתמודדות.
היום מוכרחים ברמה הזוגית וברמה המשפחתית לברר לדבר ולהתחזק בערך הגדול בהיותינו חיים פה במדינת ישראל.
ההתמודדות אל מול גלי הטרור הפוקדים אותנו, הם תשובה של חברה החוזרת אחרי אלפיים שנה ליצור חברה צודקת ומוסרית לא רק לכמה שנים אלא לתמיד.
למען הערך הזה אפשר ומוכרחים להתמודד.
הבירור הזה מוכרח הרחבה. המודעות שהעמקת החשיבות במה שאנו עושים פה בארצנו יכולה להביא את הפרט או הזוג ללכת, ללמוד ולשמוע שיחה מחזקת בתחום זה וכד' כדרך התמודדות עם החרדות.
בנוסף ברמה הערכית, כאדם מאמין אני חש שככל שאדם ישתף את בורא העולם בהתמודדות שלו הוא יקבל כוחות וחוזק. ברגעי פחד מותר ואף חשוב להתפלל - אין תפילות חוזרות ריקם, הן ודאי מועילות גם אם כרגע לא ראינו את מימושם המלא.
ישנם כמה עצות פרקטיות פשוטות ויעילות מאוד.
הדבר החשוב והראשון במעלה הוא לא להתכחש לתחושות שלנו, כלומר אם אדם מפחד מותר לו!
הוא לא צריך לעטות מסכה של אדם לא אנושי שאין לו תחושות - המאמץ לכסות ולהתכחש לתחושות מביא לחרדות דמיוניות ולבסוף לברוח מהתמודדות.
הדבר השני הנצרך הוא לדעת כמה שיותר על המצב, הקושי שהאדם עומד בפניו.
המחשבות והדמיונות מבהילות יותר מהמציאות. ככל שאדם ידע יותר על המציאות כפי שהיא, בלא תוספות של דמיון הוא יכנס לחרדה פעמים מועטות יותר ובעוצמה נמוכה יותר..
לדוגמא, אם אדם מפחד ללכת לרופא שיניים לחוש חסר אונים בכיסא המטופל. ככל שהוא ידע יותר על הטיפול רמת חוסר השליטה שלו ירד אף על פי שהוא עדין קשור בכיסא המטופל.
לאור שתי העקרונות הללו במצב היום של טרור או מציאות מלחמתית, העורף האזרחי הופך להיות החזית. ישנם הרבה דברים שאנו יכולים לעשות ברמה הזוגית ומשפחתית.
ראשית, מותר ואף חובה לשתף בתחושות אפילו תחושות לא קלות של פחד.
השיתוף תורם לשני תהליכים עיקריים:
ראשית, השיתוף מוציא את התחושות מבפנים החוצה, האדם לא צריך להסתיר ולהתכחש ולתחושותיו וכעת הוא יכול להתמודד.
שנית, האדם לא חש שהוא עומד לבד במערכה, הבדידות היא מקור לחולשה.
ולעומת זאת, כאשר יש הזדהות, קיימת אפשרות לאזור יחד כוחות להתמודדות.
לכן, מותר לחוש פחד וכד' וצריך לשתף בתחושות את בן הזוג. בן הזוג צריך להכיל, לא ממקום ביקורתי אלא ממקום מכיל. בסדר, ישנם תחושות כעת מה אפשר לעשות כדי לאזור כוחות יחד? העיקר לא לבקר את מי שחש את מה שחש. אדם המפחד מג'וק לא יעזור כמה שיבקרו אותו על פחדיו, הפחד יישאר, זה לא יעיל.
שנית. צריך להתכונן אל מול המציאות ללמוד מה כן ניתן לעשות בכדי להתמודד, איך ללכת, אם מי ומה לעשות במקרה הצורך חלילה.
צריך לעשות דברים יחד. דברים משמחים ומחזקים את תחושת ה"ביחד". אם זה לצאת או להיות בבית ולעשות דברים יחד. אפשר לעשות דברים הקשורים בבית או כל דבר אחר. העיקר לעשות. לא להיות בעמדה של חוסר מעש – חוסר אונים. בהקשר לזה לא להקשיב באופן אובססיבי לחדשות. הם לא תמיד מחדשים הם מעצימים את המציאות באופן דמיוני.
ה"ביחד" הוא מכפלת כוח.
הדבר הנוסף הקשור לנקודה הזו היא היכולת להיות בקשר ולדעת עד כמה שאפשר איפה כל אחד נמצא ברגע נתון עצם הידיעה הזו מחזקת את תחושת הביחד.
נקודה נוספת הנראית שולית אך מרכזית ביותר, למדתי את העיקרון הזה בצפייה על בעלי חיים. מסתבר שכאשר בעלי חיים נמצאים במצוקה הם מגוננים אחד על השני ומרבים במגע. כאשר ישנו מצב של סטרס, האימא נוגעת בצאצאים שלה ובכך מעבירה תחושה של בטחון. כך גם ביחסים במשפחה בזמנים כמו הימים שבהם אנו נמצאים, המגע חשוב - מגע של חיזוק חיבה ובטחון.
הנקודה האחרונה הקשורה לתחילת הדברים היא ככל שהתא הזוגי והמשפחתי יחוש מלוכד הוא יהיה חזק.
לחשוב על מעשים ודברים המגבשים את הלכידות המשפחתית ולהימנע עד כמה שאפשר מביקורת הדדית והחצנת כעסים המפרקים לכידות.
לכן אני מציע לשוחח בפתיחות על התחושות ועל דרכי ההתמודדות. הן בין בני זוג והן ביו ילדים להורים. בשיחה כזו אפשר להודות בתחושות קשות אך באותה מידה לשוחח על דרכי התמודדות הן ערכיים והן מעשיים.
יהי רצון שעם ישראל יצא מחוזק מהמצב שכל תא זוגי ומשפחתי יגלה כוחות התמודדות וכוחות האחד על השני בימים אלו.
יהי רצון שהימים הקשים הללו יעברו ונראה ימים טובים מאלה.
